הקורונה היא דבר איום. אני לא מאמינה שכבר יותר מחצי שנה אנחנו חיים בסרט מדע בדיוני הזה שבו מסוכן לנשום ליד אנשים, שלא לדבר על לחבק אותם, לגעת בהם, או במקרה שלי, גם חייבים לחטא כסאות לפני שיושבים עליהם, מקלדות לפני שנוגעים בהן, ועוד אין ספור מגבלות הגיינה חמורות שהתיישבו לי יופי יופי על ה-OCD. שלא לדבר על התקפי החרדה שכבר חשבתי שנפטרתי מהם, וחזרו, ובגדול. גילוי נאות - הג'רמופוביה לא חדשה בחיי. גם בשפעות רגילות אני מתה מפחד להידבק, אלכוג'ל יש לי בתיק מאז ומתמיד, וכבר שנים רבות כשאני שומעת שיש וירוס אני אוטומטית מפסיקה לאכול במסעדות ולגעת בידיות של דלתות וכפתורי מעליות. ההבדל הוא שפעם אנשים היו צוחקים עלי שאני משוגעת, ועכשיו אלה הוראות משרד הבריאות ואנשים מבקשים ממני המלצות לחומרי חיטוי. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם חרדתי זה לקבל אישור רשמי שהוא צודק. אני מרגישה כמו בבדיחה הזאת על הפראנואיד שכתוב לו על המצבה "אמרתי לכם".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
למרבה האירוניה, דווקא בענייני רומנטיקה וסקס אני לא הבן אדם הכי זהיר בעולם, כפי שיעידו שלושה הריונות בטעות ועוד כמה אזעקות שווא. משום מה זה מעולם לא נראה לי מסוכן, אולי בגלל שהאלטרנטיבה - שהיא להיות לבד- הפחידה אותי יותר. ואני מדברת על לילה לבד, לא על למות לבד, שיהיה ברור. אולי כתחליף משפחה, רוב חיי הייתי מכורה לרומנטיקה ולדרמות שהיא מביאה איתה. מגיל 14 עד גיל 36 לא הייתי דקה ללא זוגיות. זה הגיע לרמה כזאת שכשהייתי מרגישה שמשהו עומד להיגמר הייתי מתחילה מיד משהו חדש, כדי שלא חלילה יווצר לי חלל ריק.
בגיל 37 פגשתי את מי שאני יכולה להגיד בדיעבד שהוא היחיד שאהבתי באמת. היינו 3 שנים יחד, והפרידה הזאת כנראה הייתה פעם אחת יותר מדי. היא שינתה אותי. בפעם הראשונה בחיי לא רציתי להחליף אותו במישהו אחר, אולי כי הייתי כל כך שבורת לב שלהיות לבד הפך להיות כאב נסבל יחסית. לאחר מכן, במסגרת תהליך החלמה ארוך, גם הצורך שלי בריגושים פחת בהדרגה, ולאט לאט התקרבתי לקיצוניות השניה. כשכבר חזרתי לפגוש גברים, גיליתי שאני כבר לא ששה להתפשר או לשקר לעצמי רק כדי לא להיות לבד לילה, או אפילו תקופה.
בהתחלה התלהבתי, כי הרגשתי עצמאות שלא הייתה מוכרת לי - אחרי שנים שהפחד להיות לבד גרם לי להתפשר על הבחירות שלי היה באי ההזדקקות הזאת משהו מרענן - וזה גם אומר שאני יכולה לברור פרטנרים הרבה יותר טוב. אבל מסתבר שבררנות היא מחלה בפני עצמה, והמצב הלך והחמיר. אם בתחילת התהליך פשוט לא הייתי מתפשרת על דברים מסוימים, בהמשך פשוט הפסקתי לתת צ'אנסים. אחרי היכרות קצרה הייתי תמיד מגיעה למסקנה שיותר כיף לראות שידורים חוזרים של המפץ הגדול מאשר להקשיב לתובנותיו המשמימות של עוד איזה תל-אביבי חש, ובהדרגה גם הפסקתי לצאת לדייטים בכלל. לאט לאט הלבד הפך מהדבר הכי מפחיד בעולם, למצב המועדף, איזור הנוחות, ולבילוי הכי טוב. להיות לבד הפך לרומנטי החדש.
הנידיות נעלמה, ואת מקומה תפסה יכולת-על להיות לבד. רק המחשבה על דייט או היכרות חדשה גרמה לי לתחושת דחייה. הסינון שלי הפך להיות קפדני יותר. החורים של המסננת הלכו וקטנו, עד שהיא נאטמה לגמרי והפכה למעין קערה מוזרה עם ידית ארוכה. אף אחד לא נכנס, שום דבר לא יוצא - מים עומדים. וכאן התחילה הבעיה. נכון שלא לדעת להיות לבד זה גרוע מאד, אבל גם להתמכר למצב ההפוך זה לגמרי לא מומלץ.
אחרי שנתיים בהן לא הגעתי לדייט שני עם אף אחד, וכמובן שגם לא למיטה, התחלתי לדאוג. קודם כל, כי חברים כבר צעקו עלי שאני לא נורמלית, ודבר שני, כי לא לעשות סקס זה פשוט לא בריא. לאף אחד. בסוף נאלצתי להודות שמשהו חשוד בזה שלא משנה את מי אני פוגשת, כל מה שאני מצליחה להפיק כלפיו זה בוז. הרי לא יכול להיות שאף אחד שפגשתי במשך שנתיים שלמות לא היה שווה אפילו את הצ'אנס המינימלי, נכון? ההבנה שנסגרתי קצת יותר מדי החלה לחלחל, החלטתי שהעניין דורש טיפול מקצועי וקבעתי עם פסיכולוגית.
אבל אז הגיעה הקורונה, והסגר הראשון, שהיה הרבה יותר מפחיד מעכשיו, כשאנחנו כבר יודעים למה לצפות. אמרתי לעצמי "אוקיי, ממילא אי אפשר עכשיו להיפגש עם אנשים. אז זה יחכה". "בלית ברירה" שמתי הכל על הולד. שבוע לתוך הסגר הקירות התחילו לסגור עלי. הגבלות ימי הביניים, המאה מטר, מספרי החולים והבלבול הכללי, פלוס התחושה שמחכים לירות לי בראש אם אצא שניה לנשום אויר, בשילוב עם העובדה שאני גרה לבד בקומת קרקע, בלי מרפסת, גרמו לי להרגיש קלסטרופובית, מבודדת ונטושה. ניסיתי לקיים שגרה, להתאמן, לדבר עם אנשים בזום, וזה עזר, אבל לא הספיק.
בתקופה הזאת דיברו הרבה על סבלם של הורים שנאלצו להיתקע בבית עם ילדים ובני זוג שיוצאים להם מכל החורים, אבל רווקים שגרים לבד שילמו את המחיר הנפשי הכי כבד, לדעתי. נכון, ילדים זו עבודה, אבל בתקופת הסגר גם עבודה זה טוב - כל כל הסחת דעת שמאפשרת לך לצאת מהראש של עצמך מבורכת. כי להיות רק עם עצמך ולא לראות איש במשך חודש, באמת עולה לבן אדם בשפיות.
וככה קרה שמצאתי את עצמי מסכימה להצעה מוזרה של מישהו שלפני שנים היה לי איתו קטע קצר ל"מונוגמית בידוד". מה זה אומר? שנפגשים, אוכלים יחד, מקשקשים, רואים סרטים, וישנים יחד לפעמים, כדי להעביר את הבידוד בפחות סבל. צריך לציין שמדובר בבחור שאני מכירה טוב, כזה שאפשר להאמין לו כשהוא אומר שלא יסכן אותי או את עצמו בהתקהלויות או התרועעות עם נשים נוספות באותו זמן, ולמען האמת, אחרי שהקדשתי לזה כמה ימי מחשבה, הבנתי שעד כמה שאני מפחדת מהקורונה, אני יותר מפחדת ממה שיקרה לי אם אמשיך ככה. לא הרצון במגע או סקס שבר אותי בסוף, אלא התחשות הבדידות הקיצונית החזירה אותי למצב שבו אני מרגישה, בפעם הראשונה מזה שנים, שאני ממש זקוקה לחברה. לא נעים להודות, אבל נדרשה לא פחות ממגיפה עולמית כדי לגרום לי לחזור לעשות סקס.
אז נכון, הכרחתי אותו להתקלח ולהחליף בגדים לפני שהוא מגיע, וחיטאתי אותו בדלת ליתר ביטחון, אבל עשיתי את זה בכל זאת. איך היה, אתם שואלים? חביב. עד שהפסיק להיות, מסתבר שהנידיות אמנם הרימה את ראשה, אבל היא כבר לא שלטה בי - למרות הצורך והבדידות, המסננת לא מעבירה כל דבר - גם יזיז צריך לעמוד בכמה סטנדרטים בסיסיים, אחרת זה לא באמת שווה את זה, אפילו כחלופה לסגר מוחלט.
הפואנטה היא לא מונוגמית הסגר הכושלת הזו, אלא שבדיעבד, הקורונה, ששיבשה את החיים של כולנו והיא אחד הדברים המזעזעים שקרו לעולם שלנו מכל הבחינות, עשתה דבר אחד טוב בשבילי - היא לא שיבשה לי את תוכניות הטיפול אלא הייתה בסוף הטיפול שהכי נזקקתי לו - במצבי האטום כנראה הייתי חייבת כאפה איומה שתזעזע אותי מהיסוד ותגרום לי להתחבר מחדש לקצת נידיות, שכנראה הייתי צריכה קצת ממנה כדי להודות בצניעות בפני עצמי שאני כן צריכה גבר בחיי, כדי להיזכר בגעגוע בתחושת היחד, וכדי לחזור לרצות לחוות את זה מתישהו שוב.
אמנם נידיות היא דבר רע, אבל עצמאות מוגזמת היא לא פחות גרועה. אם נידיות מסתירה פחד מהלבד, עצמאות יתר מסתירה פחד מאינטימיות, שני המצבים שהם בעצם צידיו השונים של אותו מטבע. הקורונה היא זוועת אלוהים, ואני מתפללת כל יום שהיא תיגמר כבר כדי שנוכל כולנו לחזור לחיות חיים נורמליים, אבל הקורונה גם עשתה לי טובה ענקית - היא נתנה לי טיפול פסיכולוגי מזורז, ולא פחות חשוב במצב הכלכלי של היום - לגמרי בחינם.