18/09/2020

חומה או מגדל: כך הקורונה גרמה לנו לעזוב את העיר ולחזור לכפר

איך נגיף שהתחיל בהמתנת בוקר מייגעת למעלית הצליח לסגור מעגל עם קפה מול מרחבים פתוחים? הכול קשור במטראז' (ובבוצ'ר כמובן)

הבוקר מתחיל מוקדם, הצווחות של הדררות המקיצות על צמרות העצים הוותיקים עם הזריחה מכתיבות את שעת ההשכמה. הוא מתחיל מוקדם, אבל רגוע. אפשר להתהלך בעיניים נפוחות משינה אל המטבח, לקחת כוס קפה ולצאת איתה אל הגינה. להביט בנוף, במרחבים הפתוחים. לנופף לשלום לשרול מהגד"ש שעובר עם הטרקטור. לא צריך למהר היום, המשרד במרחק הליכה, ואפילו לא חייבים לנעול נעליים. עד הסוף במסדרון וימינה, בממ"ד - חדר העבודה/המשרד הביתי.

איך חיינו פעם? בבניינים רבי קומות, בערים סואנות. הצטופפנו בדירות שלושה וארבעה חדרים, בבניינים ישנים בערים ללא הפסקה או בקומה 28 של מגדל חדיש בשכונות "צעירות" של ערי שינה. חיכינו כל בוקר רבע שעה למעלית, כי כל השכנים יוצאים באותה שעה, ויש רק 2-3 מעליות לכולם.

יושבים באוטו ומזדחלים – גז, ברקס, גז, ברקס, גז, ברקס. עומסי תנועה בנתיבי איילון (צילום: ניב אהרונסון)

אחר כך עמדנו בפקק בדרך להוריד את הילדים בבי"ס, ביציאה מהשכונה למחלף שמחבר אותה לכביש המהיר, בירידה לאיילון, בירידה מאיילון, בכניסה לחניון ואז שוב חיכינו - למעלית של המשרד. בסוף היום עמדנו שוב באותם הפקקים, רק עם הפנים לכיוון השני. יושבים באוטו ומזדחלים - גז, ברקס, גז, ברקס, גז, ברקס. השמש מכה בנו פעם ממזרח, ופעם ממערב. היא במסלולה הקבוע ואנחנו בשלנו.

עכשיו אין פקקים. לא נוסעים לעבודה - עובדים מהבית. ואיזה בית... 170 מ"ר בנוי, על מגרש מרווח. יש מספיק מקום בפנים למטבח עם אי, אבל אי אמיתי! לא כזה על גלגלים כמו שהיה לנו בדירה במרכז, שהיינו צריכים להזיז כל פעם שהגיע משלוח מהסופר, כי הפריע לדלת של המקרר להיפתח עד הסוף. אי אמיתי אומרים לכם. עם בוצ'ר ואחסון וכיסאות בר סביבו והכל. חדר לכל ילד, משרד ביתי, פרופיל בלגי על החלונות. והנוף.

קחו לאנשים את טאיזו ואת ההוטל לחודשיים ותראו איך מורשת בן גוריון מתחילה לקרוץ להם. כיכר המדינה בת"א (אילוסטרציה: shutterstock)

זה לא רק המטראז'. זו גם איכות החיים. שקט פה, קהילתי, כולם מכירים את כולם. והחינוך? חבל על הזמן. אין על החינוך פה. גם אין גדרות בין השכנים, הדלתות לא נעולות, לילדים יש חופש ועצמאות. הם יכולים להסתובב חופשי, לבד, ביחד. יש מלא ירוק בעיניים. איפה זה ואיפה גני השעשועים המגודרים של העיר, על אי תנועה באמצע שדרה, מכוניות ואוטובוסים מפוייחים עוברים מכל צד? אין מה להשוות.

תאמינו לי, אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הזאת זה שסוף סוף הבנו מה חשוב באמת. חודשיים של סגר, משפחה של ארבע-חמש נפשות סגורה בתוך 80, 90, 100... יודעים מה, אפילו 120 מ"ר. איך אפשר לחיות ככה? ואולי היה לכם מזל והיתה לכם מרפסת. אבל כמה אפשר? הילדים מטפסים על הקירות כבר. זה היה השלב שהבנו שחייבים גינה. חייבים.

פתאום אתה תופס את הראש ואומר לעצמך "על מה אני משלם כל כך הרבה כסף בכל חודש?". בשביל להיות קרוב להכל, למסעדות, לים, למקומות הבילוי? יוק. אין. סגר. קחו לאנשים את טאיזו ואת ההוטל לחודשיים ותראו איך מורשת בן גוריון מתחילה לקרוץ להם, פתאום הם רוצים להפריח את שממת הנגב ולייהד את הגליל. יאללה, חיים בכפר. העיקר להיות מאושר.

חייבים גינה. בית פרטי (אילוסטרציה: shutterstock)

משעמם? מה פתאום משעמם פה?! זה לא שיעמום, זה רוגע, זה צ'יל. אז מה אם הקולנוע הקרוב הוא במרחק שעה נסיעה. מתי בפעם האחרונה בכלל הלכתם לראות סרט בקולנוע? יש נטפליקס. בסדר, אז אפשרויות הבילוי קצת מוגבלות. אבל שמעתי שפתחו איזה ביסטרו חדש פה בצומת, שווה לנסות. אומרים שנחמד. ואם מאוד מתגעגעים לעיר, אז מקסימום נכנסים לאוטו ונוסעים לת"א. זה לא רחוק כמו שנדמה. ועכשיו, עם המקטע החדש של כביש 6 שפתחו..? תענוג. צ'יק צ'ק מגיעים. אם רוצים. רוצים?

וואלה, מה אני אגיד לכם? יש ימים שזה חסר לי. הרעש, העניין, המגוון האנושי. האנשים פה ממש אחלה, אבל כולם די דומים. מצד שני, כשמגיעים לעיר זה כבר לא מרגיש אותו הדבר. אתה מרגיש תייר. זה נחמד לבקר מדי פעם, אבל זה כבר לא מרגיש כמו הבית. פעם הרגשתי כאן בבית. נדמה לי. למרות שהיה קצת צפוף. בסדר, זה מתאים לתקופה מסויימת בחיים. בשלב כלשהו אתה מתחיל לרצות יותר.

תאמינו לי, אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הזאת זה שסוף סוף הבנו מה חשוב באמת - הבריאות והמטראז'.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully